0
כפי שהיה אפשר לצפות, ההקפאה המוגבלת של ההתנחלויות לא החזירה את ההנהגה הפלסטינית אל שולחן המשא ומתן. מובן מאליו, שההחלטה לתת תמריצים למתיישבים בהתנחלויות מבודדות לא תרמה לבניית אמון בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובין יו"ר הרשות, מחמוד עבאס. נתניהו ממשיך להלך על חבל דק בין מחויבותו לפתרון שתי המדינות ובין שאיפתו לרצות את המתנחלים ונציגיהם בליכוד ובקואליציה. גם עבאס נתון בצבת, בין הרצון להביא לסיום הכיבוש ובין החשש שנסיגה מעמדות עקרוניות בסוגיות רגישות דוגמת הבנייה היהודית במזרח ירושלים תשחק לידי יריביו מהחמאס.
בראיון לאבי יששכרוף שפורסם אתמול ב"הארץ" הצביע עבאס על מוצא מהסבך הכפול: להקפיא באופן מעשי את הבנייה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים למשך שישה חודשים, בלי להכריז על כך בפומבי. ממילא ממשלת ישראל מחויבת להחלטה רשמית ופומבית של ממשלת אריאל שרון ב"מפת הדרכים", להקפיא כליל את הבנייה בהתנחלויות (ולפרק את המאחזים). להערכת עבאס, בתקופה זו ניתן לפתוח במו"מ על הסדר הקבע בלי תנאים מוקדמים, לבד מ"המפה", ולהגיע להסכם. עבאס סיפר, שהעלה את ההצעה בשתי שיחות שקיים עם שר הביטחון, אהוד ברק, בשלושת השבועות האחרונים, אך לא זכה למענה.
אם ראש הממשלה ושר הביטחון רוצים באמת להציל את פתרון שתי המדינות ולמנוע את התרסקות המנהיגות הפלסטינית התומכת בו, עליהם להיענות בחיוב להצעת עבאס. הנזק שהנצחת הקיפאון המדיני ופרישת מנהיג פרגמטי כעבאס מהזירה הפוליטית יסבו לאינטרסים של ישראל באזור ובזירה הבינלאומית גדול שבעתיים ממחיר הקפאה מוחלטת של הבנייה מעבר לקו הירוק לחצי שנה.
הלקח המר של הקדנציה הקודמת שלהם היה צריך ללמד את נתניהו וברק, כי שכרו של מנהיג המנסה לקדם הסדר מדיני, לשמור על מעמד ישראל בעולם ולפייס את אנשי הימין הקיצוני בעת ובעונה אחת - יוצא בהפסדו. הפעם עלולה הלוליינות שלהם להסתיים באובדן פרטנר חשוב לשלום ובהאצת ההידרדרות ביחסי החוץ של ישראל.
